סנטוש והווספה
הי, יושבת בחדר במנוחה קלה ומשלימה חוסרים..
יום שלישי:
בשמונה בבוקר אני מתייצבת בפתח הגסט האוס, מחכה לאביר על האופנוע...סנטוש מגיע בשמונה וחצי, רכוב על הריקשה שלו, מנסה להסביר לי שלנסוע על אופנוע לאן שרציתי זה רחוק מדי, וכדאי לי לקחת מונית. אני קצת מתעצבנת, ממש לא בא לי לנסוע במונית, לסוע באוטובוס כבר מאוחר מדי... סנטוש מציע ליסוע באופנוע אבל לאתר יותר קרוב. אני מחליטה לזרום עם ההצעה, מה יש לי להתעצבן. נוסעים להחנות את הריקשה ולקחת את האופנוע שמתברר כווספה מקרטעת, לא בדיוק הפנטזיה על הארלי דיווידסון...עכשיו גם ברור לי למה אי אפשר להגיע רחוק. מתחילים לסוע (אין קסדות, קסדה זה רק לחלשים) אני מנסה לשבת ישר ולא להידבק לסנטוש עם כל ברקס, ויש לא מעט כאלו. מגיעים למקדש עתיק למדי.
בחוץ יש עגלות ענק עליהם לוקחים את האלים לסיבוב מסביב למקדש בזמן הפסטיבל השנתי, סנטוש מספר לי שלפני שנה נדרסו כמה אנשים למוות מתחת לגלגלים הענקיים...
אחרי ארוחת בוקר אנחנו יורדים לגדת הנהר- טינופת כזאת עוד לא ראיתי, זו עליית מדרגה אפילו במונחי הודו...
כמויות של טינופת, בעיקר בגדים במצבי ריקבון שונים ממש סותמים את הנהר. מסתבר שאנשים באים להיטהר לפני הכניסה למקדשים הרבים ומשום מה המנהג הוא להשאיר את הבגדים שהתרחצת בהם. שופל שעבד במקום פינה כמויות של בגדים וטינופת לתוך משאיות שבאו והלכו, אבל לא נראה שיש איזשהו סיכוי להדביק את קצב השלכת הבגדים... אחרי שיחה על מנהגי הניקיון בהודו סנטוש הביא אותי לפינה אחרת במעלה הנהר, כנראה כדי להראות לי שלא בכל מקום כל כך מלוכלך...
אחר כך הוא הבטיח להביא אותי למקום של "real nathre". מודה שהייתי קצת סקפטית אבל אחרי שעה של רכיבה על הווספה, כשהצוואר והגב שלי כבר התחילו לצעוק גוועלד, הגענו לפינה קסומה באמת: נחל (נקי במיוחד) זורם בין סלעים וצמחים- באמת מקסים.
חצינו גשרים מעל הפלגים של הנחל, ולאחר כרבע שעה הליכה הגענו לאשראם אמיתי, של הודים שעושים הפסקה מהחיים ובאים לעבוד בחווה החקלאית שבמקום ולחיות חיי רוח והסתפקות במועט , קצת כמו הקיבוץ של פעם. חזרנו לעיר לא לפני שקבענו שסנטוש מסדר לי מונית למחר כדי שאוכל לבקר במקומות שלא הגענו אליהם היום.
אחר הצהריים יצאתי לי לשוטט בסמטאות של העיר, נהנית מהמראות והקולות.
משום מה כל הפרות באזור צבועות בצהוב. מסתבר שבחג שהיה כאן לפני שבוע שבועיים צבעו את הפרות בצהוב. נראה לי שעד שתגיע עונת המונסונים הן תשארנה צהובות...
ארוחת הערב שלי התחלקה בין שלושה דוכני רחוב: חטיפי עוף מטוגנים בתערובת תבלינים, מיץ אננס ותפוזים, ולקינוח- זלאביה- נטיפי בצק מטוגנים בשמן שמיד עם הוצאתם מהטיגון טובלים אותם בסירופ קני סוכר(מי שראה את הסרט "סארו הדרך הבייתה" הזלביה היתה הממתק שהיווה את הטריגר לזכרונותיו של סארו מהילדות בהודו). כל הארוחה ביחד עלתה לי פחות ממאה רופי (5.5 ש"ח).
יום רביעי:
בבוקר כמובטח סנטוש מגיע עם נהג מונית ואני יוצאת לדרך. דננג'ה הנהג לא ממש יודע אנגלית, וגם מה שהוא יודע נשמע כמו הודית. דווקא מתאים לי לסוע בשתיקה בלי המאמץ לדבר ולהבין מישהו ואנחנו מסתפקים במילים ספורות בלבד במהלך היום. תחנתנו הראשונה היא שראבנבגולה,מרכז חשוב של הדת הג'ינית בהודו. על גבעה או בעצם סלע ענק,חצובות מדרגות המטפסות למקדש.
במרכז המקדש יש פסל ענק של אחד ממקימי הדת. הפסל עירום כיאה לבעליו שהטיף להסתפקות במועט ובהתעלמות מהבלי העולם הזה.
מסביב אני מבחינה בעשרות אנשים שעסוקים בניקוי וצביעה מחדש של המבנים השונים- מסתבר שההכנות הן לקראת הפסטיבל החשוב בדת הג'ינית שמתקיים פעם בשתיים עשרה שנה (באמצע פברואר) ומגיעים אליו מאות אלפי אנשים. בתוך המקדש מתקיים טקס בו שופכים לרגלי הפסל תערובת של חלב, דבש, ותבלינים שונים דבר הגורם לענן של דבורים לזמזם מעל הראשים של כולם. משתתפת בטקס חבורת גברים, מאמינים אדוקים של הדת, שלקחו את ההזדהות עם הפסל עד הקצה: הם מסתובבים עירומים כביום היוולדם, כשהם מנופפים במין מניפה שעשויוה מנוצות הזנב של טווס. לא היה לי נעים לצלם מקרו אז תסתפקו בהצצה מרחוק...
התחנה הבאה- הלביד, שם יש מקדש עתיק מהמאה ה-12 אותו בנתה שושלת ההויסלה ששלטה באיזור כ-350 שנה. המיוחד במקדשים אלו הם הגילופים מלאי הפרטים באבן, שמספרים סיפורים מהמיתולוגיה ההינדית.
לקחתי מדריך מקומי במאמץ להבין יותר את הסיפורים, אבל אני חייבת להודות שאני בעיקר זוכרת את הפטריוטיות ההודית של המדריך: הואהראה לי שבגילופים רואים תופעות שנחשבות למאוחרות יותר. למשל יש דמות של שופט עם גלימה ופאה, מה שמוכיח לטענתו שהאנגלים לקחו את לבוש השופטים שלהם מההודים ולא ליהיפך כמו שנהוג לחשוב. בנוסף האנגלים הרשו לעצמם להעביר למוזיאון המלכה ויקטוריה בלונדון כמה תגליפים מהמקדש, ועד היום ממשלת הודו לא הצליחה לקבל אותם בחזרה.
התחנה הבאה היתה בעירה בלור, שם נמצא מקדש נוסף של שושלת ההויסלה. הפעם כבר החלטתי להתרשם ממנו ללא הדרכה, אבל הוא היה מרשים במידה דומה. האבן ממנה בנו בני ההויסלה את המקדשים נקראת "אבן סבון" כי כשחוצבים אותה ממעמקי האדמה היא רכה יחסית וניתנת לגילוף בקלות, אבל ככל שהיא חשופה לתנאי האקלים החיצוני היא מתקשה והופכת להיות חזקה כברזל.
חזרנו למייסור לקראת שבע בערב, ואחרי ארוחת ערב במסעדה סמוכה התמוטטתי למיטה.
יום שלישי:
בשמונה בבוקר אני מתייצבת בפתח הגסט האוס, מחכה לאביר על האופנוע...סנטוש מגיע בשמונה וחצי, רכוב על הריקשה שלו, מנסה להסביר לי שלנסוע על אופנוע לאן שרציתי זה רחוק מדי, וכדאי לי לקחת מונית. אני קצת מתעצבנת, ממש לא בא לי לנסוע במונית, לסוע באוטובוס כבר מאוחר מדי... סנטוש מציע ליסוע באופנוע אבל לאתר יותר קרוב. אני מחליטה לזרום עם ההצעה, מה יש לי להתעצבן. נוסעים להחנות את הריקשה ולקחת את האופנוע שמתברר כווספה מקרטעת, לא בדיוק הפנטזיה על הארלי דיווידסון...עכשיו גם ברור לי למה אי אפשר להגיע רחוק. מתחילים לסוע (אין קסדות, קסדה זה רק לחלשים) אני מנסה לשבת ישר ולא להידבק לסנטוש עם כל ברקס, ויש לא מעט כאלו. מגיעים למקדש עתיק למדי.
בחוץ יש עגלות ענק עליהם לוקחים את האלים לסיבוב מסביב למקדש בזמן הפסטיבל השנתי, סנטוש מספר לי שלפני שנה נדרסו כמה אנשים למוות מתחת לגלגלים הענקיים...
אחרי ארוחת בוקר אנחנו יורדים לגדת הנהר- טינופת כזאת עוד לא ראיתי, זו עליית מדרגה אפילו במונחי הודו...
אחר כך הוא הבטיח להביא אותי למקום של "real nathre". מודה שהייתי קצת סקפטית אבל אחרי שעה של רכיבה על הווספה, כשהצוואר והגב שלי כבר התחילו לצעוק גוועלד, הגענו לפינה קסומה באמת: נחל (נקי במיוחד) זורם בין סלעים וצמחים- באמת מקסים.
אחר הצהריים יצאתי לי לשוטט בסמטאות של העיר, נהנית מהמראות והקולות.
משום מה כל הפרות באזור צבועות בצהוב. מסתבר שבחג שהיה כאן לפני שבוע שבועיים צבעו את הפרות בצהוב. נראה לי שעד שתגיע עונת המונסונים הן תשארנה צהובות...
יום רביעי:
בבוקר כמובטח סנטוש מגיע עם נהג מונית ואני יוצאת לדרך. דננג'ה הנהג לא ממש יודע אנגלית, וגם מה שהוא יודע נשמע כמו הודית. דווקא מתאים לי לסוע בשתיקה בלי המאמץ לדבר ולהבין מישהו ואנחנו מסתפקים במילים ספורות בלבד במהלך היום. תחנתנו הראשונה היא שראבנבגולה,מרכז חשוב של הדת הג'ינית בהודו. על גבעה או בעצם סלע ענק,חצובות מדרגות המטפסות למקדש.
התחנה הבאה- הלביד, שם יש מקדש עתיק מהמאה ה-12 אותו בנתה שושלת ההויסלה ששלטה באיזור כ-350 שנה. המיוחד במקדשים אלו הם הגילופים מלאי הפרטים באבן, שמספרים סיפורים מהמיתולוגיה ההינדית.
התחנה הבאה היתה בעירה בלור, שם נמצא מקדש נוסף של שושלת ההויסלה. הפעם כבר החלטתי להתרשם ממנו ללא הדרכה, אבל הוא היה מרשים במידה דומה. האבן ממנה בנו בני ההויסלה את המקדשים נקראת "אבן סבון" כי כשחוצבים אותה ממעמקי האדמה היא רכה יחסית וניתנת לגילוף בקלות, אבל ככל שהיא חשופה לתנאי האקלים החיצוני היא מתקשה והופכת להיות חזקה כברזל.
חזרנו למייסור לקראת שבע בערב, ואחרי ארוחת ערב במסעדה סמוכה התמוטטתי למיטה.
חנצ'ו, איזה פינאלה! בין האופנוע המקרטע למקדשים המדהימים ולגברים הערומים בקושי הצלחתי לנשום! ואיזה תמונות מהממות- כולל אלו שלך...יאללה, עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה. מחכים לך.
השבמחק