לבד במייסור
אחרי כמעט שלושה ימים לבד, מתחילה להתרגל ואפילו להנות מהמצב.
יום שבת:
היום עבר עלי בעיקר בנסיעות, טיסה ומה שביניהם. הגעתי למייסור בעשר וחצי בלילה ולקחתי ריקשה למלון שהזמנתי- וחשכו עיני. מטונף, מסדרון חשוך, חדר קטן וללא חלונות, מים חמים יש רק בבוקר, בקיצור-זוועה. מיד הודעתי שאני לא נשארת כאן ויצאתי עם נהג הריקשה לחפש מלון אחר. אחרי חמישה מלונות שבחלקם לא היה מקום והשאר היו העתק של המלון הראשון נשברתי והחלטתי לקחת חדר ללילה אחד ולמחרת לשפר עמדות. אחרי שנכנסתי ושילמתי גיליתי עוד כמה נפלאות: המזרון קשה במידה שגרמה לי לגעגועים עזים למזרון בטריסור, גם מצב הכתמים על הסדין , הקירות בעובי של נייר כך שכל רעש מהחדרים האחרים או מהרחוב נשמע כאילו מתוך החדר והשירותים נוזלים כך שמלווה אותי רעש תמידי של מים זורמים. לאחר מקלחת קרה הזמנתי לי מקומות בשני מלונות אחרים למחר במחיר כפול כדי לא ליפול עוד הפעם על זוועה כזאת, ניסיתי להירדם לקול הרעשים מבחוץ ומהשרותים.
יום ראשון:
לאחר לילה נורא, שינה לסירוגין של לא יותר משלוש שעות ועוד שלוש שעות של ניסיונות שווא להירדם שוב, בשמונה בבוקר כבר הייתי בדרכי להתמקם מחדש. המלונות שהזמנתי בלילה עדיין לא יכלו להראות לי חדרים, אבל במבט כללי על המקום לא ממש נראו לי, אחד היה עמוס בתיירים הודים והשני דווקא בשנטילולים בינלאומיים- ומטונף למדי,כבר עברתי את הגיל. בעזרת ג'וליאן (נהג ריקשה נחמד שמסתובב עם מחברת המלצות מתיירים, גם בעברית) מצאתי לבסוף גסט האוס נחמד וסוף סוף התמקמתי. אחרי מקלחת טובה יצאתי לכיוון ארמון מייסור המרשים.
המשכתי בשוטטות ברחובות בסביבה, ניסיתי לאתר איפה השוק הידוע של מייסור, ולבסוף הגעתי לאיזור של כנסיית פילומינה הקדושה, אחת הכנסיות הגדולות במדינה. מכיוון שהיתה בדיוק מיסה אז אי אפשר היה לצלם מבפנים אז יש רק תמונות מבחוץ.
לקראת שבע בערב הלכתי שוב לארמון ,כל יום ראשון בין שבע לשמונה בערב מדליקים אלפי נורות שמאירות את הארמון, החומות וכל המקדשים במתחם והמחזה נראה כמו באגדות.
להפתעתי שוב לא נתקלתי בתיירים רבים, והספורים שראיתי היו בעיקר פנסיונרים אנגלים או צרפתים, ממש כמו בטאמיל נדו. איפה כל התיירים הצעירים?
יום שני:
הבוקר השכמתי ונסעתי לכיוון צ'אמונדי היל , גבעה בקרבת העיר שמטפסים עליה (1000 מדרגות!). התחלתי לטפס, לאט לאט קולות ההתנשפות שהשמעתי גברו והעלו חיוך רחב על שפתותיהם של הקשישים ההודים שמידי פעם עקפו אותי בקלילות תוך כדי שהם נותנים לי טיפים וזורקים מילות עידוד. הגדיל לעשות אחד שנראה לפחות בן 70 וסיפר לי שהוא עולה לגבעה כל בוקר כבר שמונה שנים... לאחר טיפוס של 700 מדרגות הגעתי לפסל ענק של "נאנדי" השור של שיווא ונחתי לידו עם צלוחית של אננס.
לאחר עוד שלוש מאות מדרגות הגעתי למעלה סוף סוף.
אני חייבת לציין שזה היה יותר קל מהטיפוס שעשינו ליד מדוראי, אולי בגלל שהפעם טיפסתי יחסית מוקדם , או שבמדוראי לא יודעים לספור...למעלה ביקרתי בכמה מקדשים ואכלתי ארוחת בוקר.
ירדתי באוטובוס בחזרה לעיר והמשכתי לשוטט, הפעם מצאתי את השוק של מייסור, הוא נמצא פשוט ברחוב המקביל לזה שהסתובבתי בו אתמול...
אחר הצהריים נסעתי לשכונת גוקולם, שם קבעתי לי תור לרופא שיניים. הכוונה הייתה לקבל ממנו הצעת מחיר לטיפול שיניים כללי כדי לבדוק האם כדאי לבוא לכאן עם איתן במיוחד לכמה שבועות ולהרוויח טיפול שיניים עם טיול נוסף בהודו בפחות מהמחיר של טיפול כזה בארץ . הביקור במרפאה היה ממש אחלה, רופא נחמד, קליניקה נקייה, הכל מסודר ומאורגן, אבל לא היו לו בשורות מבחינת הטיפול שהא יכול להציע. לעומת זאת כשהסתובבתי קצת בשכונה גיליתי את כל הצעירים מכל קצוות העולם: מסתבר שגוקולם ידועה כמרכז הגדול בהודו של אשטנגה יוגה והיא מלאה בבתי ספר, אשראמים, מרכזי טיפול שונים ומשונים ותיירים מכל העולם שבאים להתנסות. התיישבתי בבית קפה בין כל הצעירים ונהניתי מהאווירה. מאחורי התחיל נגן שאמור לתת הופעה יותר מאוחר לכוון את הסיטאר שלו בקולות צורמים. לפתע נעמדה בחורה צרפתיה שכנראה קשורה לנגן או למקום ובקשה מכולם לפני ההופעה להצטרף ל"אוממממ" קבוצתי. טוב, עד כאן, לא ממש שיתפתי פעולה עם ה"אומממ". הנגן התחיל בהופעה אבל אני לא ממש הבחנתי בהבדל בין הצלילים הצורמים של כיוון הכלי לבין הנגינה עצמה...אולי זה הגיל, או הציניות, אבל לי זה הספיק. לקחתי ריקשה בחזרה לעיר, עם סנטוש, נהג צעיר ודובר אנגלית שוטפת. התיעצתי איתו לגבי התוכניות שלי למחר: אני רוצה להגיע לכמה מקדשים שנמצאים במרחק כמה שעות נסיעה ממיסור. הוא הציע לי שהוא יקח אותי. כשהתפלאתי איך הוא יקח אותי בטוק טוק כל כך רחוק אז הוא אמר שיש לו גם מונית וגם אופנוע. כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי וקבעתי איתו שמחר בשעה 8:00 הוא אוסף אותי על האופנוע. אני מצרפת צילום של כרטיס הביקור של סנטוש למקרה שתצטרכו לחפש אותי...
לילה טוב!
היום עבר עלי בעיקר בנסיעות, טיסה ומה שביניהם. הגעתי למייסור בעשר וחצי בלילה ולקחתי ריקשה למלון שהזמנתי- וחשכו עיני. מטונף, מסדרון חשוך, חדר קטן וללא חלונות, מים חמים יש רק בבוקר, בקיצור-זוועה. מיד הודעתי שאני לא נשארת כאן ויצאתי עם נהג הריקשה לחפש מלון אחר. אחרי חמישה מלונות שבחלקם לא היה מקום והשאר היו העתק של המלון הראשון נשברתי והחלטתי לקחת חדר ללילה אחד ולמחרת לשפר עמדות. אחרי שנכנסתי ושילמתי גיליתי עוד כמה נפלאות: המזרון קשה במידה שגרמה לי לגעגועים עזים למזרון בטריסור, גם מצב הכתמים על הסדין , הקירות בעובי של נייר כך שכל רעש מהחדרים האחרים או מהרחוב נשמע כאילו מתוך החדר והשירותים נוזלים כך שמלווה אותי רעש תמידי של מים זורמים. לאחר מקלחת קרה הזמנתי לי מקומות בשני מלונות אחרים למחר במחיר כפול כדי לא ליפול עוד הפעם על זוועה כזאת, ניסיתי להירדם לקול הרעשים מבחוץ ומהשרותים.
יום ראשון:
לאחר לילה נורא, שינה לסירוגין של לא יותר משלוש שעות ועוד שלוש שעות של ניסיונות שווא להירדם שוב, בשמונה בבוקר כבר הייתי בדרכי להתמקם מחדש. המלונות שהזמנתי בלילה עדיין לא יכלו להראות לי חדרים, אבל במבט כללי על המקום לא ממש נראו לי, אחד היה עמוס בתיירים הודים והשני דווקא בשנטילולים בינלאומיים- ומטונף למדי,כבר עברתי את הגיל. בעזרת ג'וליאן (נהג ריקשה נחמד שמסתובב עם מחברת המלצות מתיירים, גם בעברית) מצאתי לבסוף גסט האוס נחמד וסוף סוף התמקמתי. אחרי מקלחת טובה יצאתי לכיוון ארמון מייסור המרשים.
המשכתי בשוטטות ברחובות בסביבה, ניסיתי לאתר איפה השוק הידוע של מייסור, ולבסוף הגעתי לאיזור של כנסיית פילומינה הקדושה, אחת הכנסיות הגדולות במדינה. מכיוון שהיתה בדיוק מיסה אז אי אפשר היה לצלם מבפנים אז יש רק תמונות מבחוץ.
לקראת שבע בערב הלכתי שוב לארמון ,כל יום ראשון בין שבע לשמונה בערב מדליקים אלפי נורות שמאירות את הארמון, החומות וכל המקדשים במתחם והמחזה נראה כמו באגדות.
להפתעתי שוב לא נתקלתי בתיירים רבים, והספורים שראיתי היו בעיקר פנסיונרים אנגלים או צרפתים, ממש כמו בטאמיל נדו. איפה כל התיירים הצעירים?
יום שני:
הבוקר השכמתי ונסעתי לכיוון צ'אמונדי היל , גבעה בקרבת העיר שמטפסים עליה (1000 מדרגות!). התחלתי לטפס, לאט לאט קולות ההתנשפות שהשמעתי גברו והעלו חיוך רחב על שפתותיהם של הקשישים ההודים שמידי פעם עקפו אותי בקלילות תוך כדי שהם נותנים לי טיפים וזורקים מילות עידוד. הגדיל לעשות אחד שנראה לפחות בן 70 וסיפר לי שהוא עולה לגבעה כל בוקר כבר שמונה שנים... לאחר טיפוס של 700 מדרגות הגעתי לפסל ענק של "נאנדי" השור של שיווא ונחתי לידו עם צלוחית של אננס.
לאחר עוד שלוש מאות מדרגות הגעתי למעלה סוף סוף.
אני חייבת לציין שזה היה יותר קל מהטיפוס שעשינו ליד מדוראי, אולי בגלל שהפעם טיפסתי יחסית מוקדם , או שבמדוראי לא יודעים לספור...למעלה ביקרתי בכמה מקדשים ואכלתי ארוחת בוקר.
 |
| דוכן חד"פים מקומי, מוכר את עלי הבננה עליהם מגישים אוכל... |
אחר הצהריים נסעתי לשכונת גוקולם, שם קבעתי לי תור לרופא שיניים. הכוונה הייתה לקבל ממנו הצעת מחיר לטיפול שיניים כללי כדי לבדוק האם כדאי לבוא לכאן עם איתן במיוחד לכמה שבועות ולהרוויח טיפול שיניים עם טיול נוסף בהודו בפחות מהמחיר של טיפול כזה בארץ . הביקור במרפאה היה ממש אחלה, רופא נחמד, קליניקה נקייה, הכל מסודר ומאורגן, אבל לא היו לו בשורות מבחינת הטיפול שהא יכול להציע. לעומת זאת כשהסתובבתי קצת בשכונה גיליתי את כל הצעירים מכל קצוות העולם: מסתבר שגוקולם ידועה כמרכז הגדול בהודו של אשטנגה יוגה והיא מלאה בבתי ספר, אשראמים, מרכזי טיפול שונים ומשונים ותיירים מכל העולם שבאים להתנסות. התיישבתי בבית קפה בין כל הצעירים ונהניתי מהאווירה. מאחורי התחיל נגן שאמור לתת הופעה יותר מאוחר לכוון את הסיטאר שלו בקולות צורמים. לפתע נעמדה בחורה צרפתיה שכנראה קשורה לנגן או למקום ובקשה מכולם לפני ההופעה להצטרף ל"אוממממ" קבוצתי. טוב, עד כאן, לא ממש שיתפתי פעולה עם ה"אומממ". הנגן התחיל בהופעה אבל אני לא ממש הבחנתי בהבדל בין הצלילים הצורמים של כיוון הכלי לבין הנגינה עצמה...אולי זה הגיל, או הציניות, אבל לי זה הספיק. לקחתי ריקשה בחזרה לעיר, עם סנטוש, נהג צעיר ודובר אנגלית שוטפת. התיעצתי איתו לגבי התוכניות שלי למחר: אני רוצה להגיע לכמה מקדשים שנמצאים במרחק כמה שעות נסיעה ממיסור. הוא הציע לי שהוא יקח אותי. כשהתפלאתי איך הוא יקח אותי בטוק טוק כל כך רחוק אז הוא אמר שיש לו גם מונית וגם אופנוע. כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי וקבעתי איתו שמחר בשעה 8:00 הוא אוסף אותי על האופנוע. אני מצרפת צילום של כרטיס הביקור של סנטוש למקרה שתצטרכו לחפש אותי...
לילה טוב!
תגובות
הוסף רשומת תגובה