מאלפי לטריסור וחזרה
יום שני 22.1
קמנו בבוקר בכוונה להפרד ממירה וג'וזף, אבל מירה הציעה לנו להצטרף אליה לביקור בבית הספר שבו היא מלמדת.
הביקור בבית הספר היה תמצית של כל החוויה שלנו כאורחות של מירה וג'וסף: מעניין מאוד ומאפשר הצצה לחיי היום יום של האנשים מצד אחד, ואינטנסיבי ואפילו מתיש לעיתים בגלל המאמץ המתמשך להתגבר על קשיי השפה ועל ההבדלים בקודים החברתיים בינינו לבינם. היינו צריכים לעבור לפחות בעשרים כיתות, להכיר את המורה, שבתורה ביקשה מכל 50-60 התלמידות לקום ולברך אותנו לשלום. לא ויתרנו גם על הכרות עם המנהלת, הסגנית, הכומר בכנסיה (מדובר בבית ספר ששיך לכנסיה), העובדות הסוציאליות שאחראיות על פרוייקט פילנטרופי בכנסיה, המנקה, נער המזבח שנכח במקרה בכנסיה ועובדות המטבח שמכינות ארוחת צהריים לבנות.
אני חייבת לציין שלמרות שבאמת למדנו המון ביומיים האחרונים, שמחתי כבר להיפרד לשלום..
היעד הבא שלנו- העיר טריסור, לא הייתה מתוכננת בטיול שלנו. שילוב של קצר תיקשורת בינינו (לכל אחת מאיתנו היה נדמה שהשנייה מיצתה את הביקור באלפי) , והנטייה הטבעית שלי לנסות להיות מקורית בכל מחיר ולצאת ממה שנקרא "שביל החומוס" (משפחת לירון זוכרת כטראומה עד היום את הביקור בעיר נאן לפני 10 שנים, ואני כנראה לא למדתי את הלקח...) הביאה אותנו להחלטה לבקר בטריסור, עיר המרוחקת כשעתיים וחצי-שלוש נסיעה מקוצ'י, יעדינו הסופי בטיול המשותף.
הגענו לטריסור אחר הצהריים, התמקמנו בגסט האוס שנראה על פניו נחמד וממוקם היטב ונסענו לבקר בפסטיבל דרמה שהתקיים בעיר. מסתבר שיש שתי הצגות באותו ערב, אחת מתקיימת באזור אחר בעיר, ולשניה הסתמן תור ארוך כאורך הגלות. הודעתי לענת שאם כל הכבוד לערכי התרבות העולמית, אני לא עומדת שעה בתור לכרטיס להצגה של קבוצת תיאטרון מצ'ילי על מוצארט , והסתפקנו בישיבה על ספסל ובספיגת האווירה התל אביבית משהו ששררה במקום.
כשהגענו לגסט האוס גילינו במבט מקרוב שהסדינים והמגבות מוכתמים למדי, והכי גרוע-המזרונים קשים כאבן.
לאחר לילה קשה למדי קמנו והחלטנו לבקר מקדש גדול וחשוב שנמצא במרחק הליכה מהגסט האוס. לצערינו עצרו אותנו בכניסה כי רק להינדים מותר להכנס!
החלטנו לנסות להגיע למפלים שנמצאים כ-17 ק"מ מטריסור. לקחנו מונית, נסענו כמעט שעה בדרך יפהפיה, בין כפרים טובלים בירוק, שפע של עצי קוקוס, בננה פפאיה ומה לא. חיפשנו את השלט של הכניסה למפלים, עד שפגשנו בחור מר
קומי שסיפר לנו שרשות היערות של קרלה החליטה לאסור את הכניסה מטעמי בטיחות. חזרנו מאוכזבות למדי לטריסור, והחלטנו ליסוע עוד באותו יום לקוצ'י. ארזנו את התרמילים והלכנו לכנסיה קרובה לעלות על המגדל הצופה על העיר. במהלך הבוקר ענת הבינה שיש מחיר להיותה האורחת המועדפת על מארחינו מאלפי-היא מקבלת מג'וזף מבול בלתי פוסק של הצעות לטיולים, תמונות ובעיקר הודעות בנוסח: "מה שלומך", "איך עבר הלילה", "כבר שכחת אותי" וכדומה .הביקור במגדל היה חביב, לא יותר, ובדרך חזרה נתקלנו בשוק מקסים של תבלינים, פירות,ירקות בגדים ועוד כל מיני.
אפילו אכלנו מה שבהתחלה נראה לנו כמו סופגניות והסתבר כחצאי ביצה מטוגנים במעטפת בצק.
הנסיעה לקוצ'י היתה דווקא קלה יחסית, כי עלינו בטעות על אוטובוס ממוזג ומשודרג (וגם יותר יקר כמובן) ועברה בשלום מלבד הצעה מעניינת שענת קיבלה מהכרטיסן... הבעיה היתה באוטובוס הפנימי שעלינו עליו כדי להגיע לגסט האוס בפורט קוצ'י. כבר כשעלינו הנהג התחיל ליסוע במהירות דבר שגרם לנו כמעט לעוף החוצה עם התרמילים מהחלון, לקול צחוקם של כל נוסעי האוטובום. הוא המשיך בדהירה מטורפת ברחבי העיר, ללא התחשבות בשאר משתמשי הכביש, הולכי רגל, ריקשות, מכוניות, פניות או תמרורים. בשלב מסויים הוא כיסח מראה של אוטובוס אחר, דבר שגרר בעקבותיו צעקות, עצירת האוטובוס, ירידה של הנהג לריב עם הנהג השני, ערוב של המשטרה-בקיצור, שמחה גדולה. כשניסיתי לשאול אותו למה הוא כל כך ממהר, הסתבר שאם הוא מאחר לנסיעה הבאה-פשוט נותנים אותה לנהג אחר והוא מאבד פרנסה. שוב מתברר לנו שיש הגיון מסוים בכיאוס הזה שנקרא הודו.. לאחר כשעה של נסיעה מטורפת ברחבי העיר ירדנו ליד הגסט האוס והסדרנו את הנשימה. לאחר שהתארגנו הלכנו לאכול במסעדה שהומלצה לנו בגסט האוס, וכיאה לכל הצלחותינו ביום הזה- היא הייתה סגורה! הכל לטובה, אכלנו במסעדה סמוכה את הארוחה הטובה ביותר שאכלנו בכל הטיול!!!
קמנו בבוקר בכוונה להפרד ממירה וג'וזף, אבל מירה הציעה לנו להצטרף אליה לביקור בבית הספר שבו היא מלמדת.
הביקור בבית הספר היה תמצית של כל החוויה שלנו כאורחות של מירה וג'וסף: מעניין מאוד ומאפשר הצצה לחיי היום יום של האנשים מצד אחד, ואינטנסיבי ואפילו מתיש לעיתים בגלל המאמץ המתמשך להתגבר על קשיי השפה ועל ההבדלים בקודים החברתיים בינינו לבינם. היינו צריכים לעבור לפחות בעשרים כיתות, להכיר את המורה, שבתורה ביקשה מכל 50-60 התלמידות לקום ולברך אותנו לשלום. לא ויתרנו גם על הכרות עם המנהלת, הסגנית, הכומר בכנסיה (מדובר בבית ספר ששיך לכנסיה), העובדות הסוציאליות שאחראיות על פרוייקט פילנטרופי בכנסיה, המנקה, נער המזבח שנכח במקרה בכנסיה ועובדות המטבח שמכינות ארוחת צהריים לבנות.
אני חייבת לציין שלמרות שבאמת למדנו המון ביומיים האחרונים, שמחתי כבר להיפרד לשלום..
היעד הבא שלנו- העיר טריסור, לא הייתה מתוכננת בטיול שלנו. שילוב של קצר תיקשורת בינינו (לכל אחת מאיתנו היה נדמה שהשנייה מיצתה את הביקור באלפי) , והנטייה הטבעית שלי לנסות להיות מקורית בכל מחיר ולצאת ממה שנקרא "שביל החומוס" (משפחת לירון זוכרת כטראומה עד היום את הביקור בעיר נאן לפני 10 שנים, ואני כנראה לא למדתי את הלקח...) הביאה אותנו להחלטה לבקר בטריסור, עיר המרוחקת כשעתיים וחצי-שלוש נסיעה מקוצ'י, יעדינו הסופי בטיול המשותף.
הגענו לטריסור אחר הצהריים, התמקמנו בגסט האוס שנראה על פניו נחמד וממוקם היטב ונסענו לבקר בפסטיבל דרמה שהתקיים בעיר. מסתבר שיש שתי הצגות באותו ערב, אחת מתקיימת באזור אחר בעיר, ולשניה הסתמן תור ארוך כאורך הגלות. הודעתי לענת שאם כל הכבוד לערכי התרבות העולמית, אני לא עומדת שעה בתור לכרטיס להצגה של קבוצת תיאטרון מצ'ילי על מוצארט , והסתפקנו בישיבה על ספסל ובספיגת האווירה התל אביבית משהו ששררה במקום.
כשהגענו לגסט האוס גילינו במבט מקרוב שהסדינים והמגבות מוכתמים למדי, והכי גרוע-המזרונים קשים כאבן.
לאחר לילה קשה למדי קמנו והחלטנו לבקר מקדש גדול וחשוב שנמצא במרחק הליכה מהגסט האוס. לצערינו עצרו אותנו בכניסה כי רק להינדים מותר להכנס!
קומי שסיפר לנו שרשות היערות של קרלה החליטה לאסור את הכניסה מטעמי בטיחות. חזרנו מאוכזבות למדי לטריסור, והחלטנו ליסוע עוד באותו יום לקוצ'י. ארזנו את התרמילים והלכנו לכנסיה קרובה לעלות על המגדל הצופה על העיר. במהלך הבוקר ענת הבינה שיש מחיר להיותה האורחת המועדפת על מארחינו מאלפי-היא מקבלת מג'וזף מבול בלתי פוסק של הצעות לטיולים, תמונות ובעיקר הודעות בנוסח: "מה שלומך", "איך עבר הלילה", "כבר שכחת אותי" וכדומה .הביקור במגדל היה חביב, לא יותר, ובדרך חזרה נתקלנו בשוק מקסים של תבלינים, פירות,ירקות בגדים ועוד כל מיני.
הנסיעה לקוצ'י היתה דווקא קלה יחסית, כי עלינו בטעות על אוטובוס ממוזג ומשודרג (וגם יותר יקר כמובן) ועברה בשלום מלבד הצעה מעניינת שענת קיבלה מהכרטיסן... הבעיה היתה באוטובוס הפנימי שעלינו עליו כדי להגיע לגסט האוס בפורט קוצ'י. כבר כשעלינו הנהג התחיל ליסוע במהירות דבר שגרם לנו כמעט לעוף החוצה עם התרמילים מהחלון, לקול צחוקם של כל נוסעי האוטובום. הוא המשיך בדהירה מטורפת ברחבי העיר, ללא התחשבות בשאר משתמשי הכביש, הולכי רגל, ריקשות, מכוניות, פניות או תמרורים. בשלב מסויים הוא כיסח מראה של אוטובוס אחר, דבר שגרר בעקבותיו צעקות, עצירת האוטובוס, ירידה של הנהג לריב עם הנהג השני, ערוב של המשטרה-בקיצור, שמחה גדולה. כשניסיתי לשאול אותו למה הוא כל כך ממהר, הסתבר שאם הוא מאחר לנסיעה הבאה-פשוט נותנים אותה לנהג אחר והוא מאבד פרנסה. שוב מתברר לנו שיש הגיון מסוים בכיאוס הזה שנקרא הודו.. לאחר כשעה של נסיעה מטורפת ברחבי העיר ירדנו ליד הגסט האוס והסדרנו את הנשימה. לאחר שהתארגנו הלכנו לאכול במסעדה שהומלצה לנו בגסט האוס, וכיאה לכל הצלחותינו ביום הזה- היא הייתה סגורה! הכל לטובה, אכלנו במסעדה סמוכה את הארוחה הטובה ביותר שאכלנו בכל הטיול!!!
תגובות
הוסף רשומת תגובה