הגעה לאלפי
יום שישי.
נפרדות מקומילי ומהקרירות היחסית בהרים בארוחת בוקר אחרונה אצל המצרי (יש לי כתובת של המקום של משפחתו בחוף טארבין בסיני לכל מי שמעוניין) ועולות על אוטובוס . לאחר שלוש שעות של ירידות מפותלות אנחנו יורדות לחום המהביל של קוטאים. משם ממשיכות בשיט של שעתיים וחצי בשירות הסירות הממשלתי (18 רופי, בערך שקל אחד שלם לכרטיס!) . ההתקלות הראשונה עם התעלות של ה"בקווטר"-רשת של תעלות ואגמים שנמצאים במקביל לחופי קרלה.
חם, לח ורועש מהמנועים, הסירה הגדולה עוצרת בכל שניה ונוסעת בקצב של צב מת, אבל מתחילות לטעום את המראות של החיים לצידי התעלות: הבתים, האנשים והברווזים.
רוב השיט הוא בתעלות רחבות מאוד והחום די מעיק. קצת אכזבה אחרי תיאורי גן העדן שקראנו על האיזור. ענת כבר מתגעגעת לטרק ולמוגלי שלה ואני מקווה שבסירה קטנה המצב ישתפר. מגיעות לאלפי-פעם ראשונה בלי להזמין מקום לינה מראש. מתקשרות למישהו שיש עליו המלצה, אומר לנו שלצערו אין לו מקום אבל שנגיע אליו והוא יקח אותנו למקום של חבר. בהודו כמו בהודו, הכל מסתדר בסוף, אנחנו מתמקמות בבית של החבר: משפחה בורגנית, מירה (49) היא מורה, בעלה יוסף (51) הוא סוכן מכירות של ציוד רפואי, יש להם שני ילדים שכבר התחתנו ויצאו מהבית והם החליטו להשכיר את החדרים שלהם לתיירים (בעצם תיירות). בבית גרה גם אמא של יוסף בת ה-90. החדר נהדר, נקי וממוזג אמנם אין מים חמים זורמים אבל הם מבטיחים שיוכלו להביא מים חמים בדלי ואנחנו שמחות על ההזדמנות לגור בבית ולהכיר קצת יותר לעומק את "המקומיים". לפני שהבחור שהביא אותנו עוזב, אנחנו מבררות אצלו פרטים לגבי שיט בסירה קטנה בין התעלות למחר, הוא אומר לנו שהוא יכול לסדר לנו שיט כזה תמורת 1250 רופי לכל אחת. הוא מבטיח שיחזור בערב לסכם איתנו את הפרטים. לאחר מקלחת מרעננת אנחנו יוצאות לסיבוב בעיר ומגיעות לחוף הים לקראת השקיעה.
החלטנו בכל זאת להתקשר ישירות לאוסקר קרוז שמארגן יום שיט בתעלות בסירות קטנות, והתברר שאצלו זה יעלה 750 רופי בלבד. סיכמנו איתו שנגיע למזח למחרת.
חוזרות בערב לאכול ארוחת ערב עם המארחים שלנו. הכינו לנו מעין תבשיל מחיטה (די מרענן אחרי כמויות האורז שאנחנו אוכלות כאן) עם רטבים. לאחר שכנועים יוסף יושב גם הוא לאכול איתנו, אבל מירה לא מסכימה, עומדת מעלינו, דואגת למלא את הצלחת מחדש כל הזמן (כמו סבתא ירדנה בימיה הטובים) תוך כדי שיחה וסיפורים בלתי פוסקים. לקראת סוף הארוחה מגיע מיודעינו מהצהריים לסכם איתנו לגבי השיט, ואנחנו אומרות לו שכבר סגרנו עם אוסקר קרוז. מה מסתבר? מדובר בדיוק באותו שיט, רק שהבחור אומר שאם נבוא דרכו הוא יוכל לתת לנו את הסיור ב-650 רופי וגם לבוא לקחת אותנו למזח בבוקר! כמעט חצי מחיר מהצעתו המקורית, אבל רק בתנאי שלא נספר לאף אחד על המחיר הזה.
נפרדות מקומילי ומהקרירות היחסית בהרים בארוחת בוקר אחרונה אצל המצרי (יש לי כתובת של המקום של משפחתו בחוף טארבין בסיני לכל מי שמעוניין) ועולות על אוטובוס . לאחר שלוש שעות של ירידות מפותלות אנחנו יורדות לחום המהביל של קוטאים. משם ממשיכות בשיט של שעתיים וחצי בשירות הסירות הממשלתי (18 רופי, בערך שקל אחד שלם לכרטיס!) . ההתקלות הראשונה עם התעלות של ה"בקווטר"-רשת של תעלות ואגמים שנמצאים במקביל לחופי קרלה.
חם, לח ורועש מהמנועים, הסירה הגדולה עוצרת בכל שניה ונוסעת בקצב של צב מת, אבל מתחילות לטעום את המראות של החיים לצידי התעלות: הבתים, האנשים והברווזים.
החלטנו בכל זאת להתקשר ישירות לאוסקר קרוז שמארגן יום שיט בתעלות בסירות קטנות, והתברר שאצלו זה יעלה 750 רופי בלבד. סיכמנו איתו שנגיע למזח למחרת.
חוזרות בערב לאכול ארוחת ערב עם המארחים שלנו. הכינו לנו מעין תבשיל מחיטה (די מרענן אחרי כמויות האורז שאנחנו אוכלות כאן) עם רטבים. לאחר שכנועים יוסף יושב גם הוא לאכול איתנו, אבל מירה לא מסכימה, עומדת מעלינו, דואגת למלא את הצלחת מחדש כל הזמן (כמו סבתא ירדנה בימיה הטובים) תוך כדי שיחה וסיפורים בלתי פוסקים. לקראת סוף הארוחה מגיע מיודעינו מהצהריים לסכם איתנו לגבי השיט, ואנחנו אומרות לו שכבר סגרנו עם אוסקר קרוז. מה מסתבר? מדובר בדיוק באותו שיט, רק שהבחור אומר שאם נבוא דרכו הוא יוכל לתת לנו את הסיור ב-650 רופי וגם לבוא לקחת אותנו למזח בבוקר! כמעט חצי מחיר מהצעתו המקורית, אבל רק בתנאי שלא נספר לאף אחד על המחיר הזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה