בוטניקה וזיאולוגיה למתחילות

יושבת על המרפסת, עדיין בקומילי, מנסה להשלים חוסרים.
גילוי נאות: מאז יום ראשון אני מרגישה לא כל כך טוב, קצת מקוררת, מידי פעם חום... לא רציני אבל מציק.
ביום שלישי לקחנו את הבוקר באיזי (או בשנטי כראוי להודו), וקמנו לארוחת בוקר מאוחרת בגסט האוס סמוך ששייך  לבחור מצרי מסיני שמזכיר באופן מפתיע את גל אוחובסקי, ונשוי לבחורה גרמניה. הם נחמדים להפליא ומאוד אוהבים לעזור לישראלים, ויש להם ארוחת בוקר כמעט כמו בבית: ביצה, עגבניה, גבינות, ריבות.. בקיצור כייף . כנראה שהגענו לשלב שקצת נמאס לנו מאורז בכל צורותיו...
בצהריים שכרנו אופניים מאיזו בוטקה במרכז הכפר (ניסינו למצוא וספה אבל הסתבר שהבחור היחידי בקומילי שמשכיר את הוספה שלו יצא מחוץ לעיר,לצערינו ולשמחת הנהגים בכבישי קומילי) והחלטנו לפדל לגינת התבלינים של אברהם שקראנו עליה המלצות. בכל מקום אמרו שמדובר בנסיעה קלילה של 4 ק"מ במישור. אז אמרו. מדובר בכביש צר ועמוס למדי, שרובו בעליה כמובן. בשילוב עם העובדה שרק באמצע הדרך הבנתי שהברקס משפשף באופן קבוע את הגלגל, החום של אמצע היום ומצבי הבריאותי המעורער משהו, יצא שאת רוב העליה עשיתי בהליכה עם האופניים לצידי. ענת הצליחה לפדל יותר טוב ממני, מה שעלה לה בכאבי תחת של יומיים... אחרי שעתיים מפרכות למדי גילינו שהמאמץ השתלם:  הגענו לגינת תבלינים מקסימה.

 וקיבלנו הדרכה נהדרת ממדריכה יפהפייה.

 בכלל זו עובדה ששמנו לב אליה מהיום הראשון: יש כאן נשים מדהימות ביופיין, וגם חלק מהגברים בהחלט עושים לנו את זה...איתן ואמיר, ראו הוזהרתם!

בדרך חזרה החלטנו ליסוע נגד כיוון התנועה, כדי לראות את הרכבים המגיעים ממול ולהספיק לזוז הצידה כשמגיע אוטובוס, מה שזיכה אותנו בהרבה צפירות מהנהגים אבל בתחושת ביטחון יחסית.. הירידה לקחה רבע שעה קלילה למדי עד לבוטקה של האופניים.

ביום רביעי השכמנו קום כדי להשתתף ביום שלם של הליכה ושיט על רפסודות במבוק שבשמורת הטבע פריאר הסמוכה לקומילי. התאספנו בנקודת ההתחלה: סמנטה (38) ופטריק(51) -בני זוג מאנגליה, דיויד(45?)-גם הוא אנגלי, קמפבל (65?)מסקוטלנד ואנחנו.
בשיחה שהתנהלה הסתבר שסמנטה ופטריק היו יום קודם ביום שלם של טרק , אותה התכנית שענת נרשמה אליה להיום (יום חמישי), ואני עדיין התלבטתי אם להצטרף... הם ספרו שהיה  קשה למדי, חם מאוד, והשרירים של סמנטה עדיין תפוסים מהמאמץ. בנוסף המדריכים לא ממש חיכו לזוג ישראלים יותר מבוגר שהיה לו יותר קשה, וגולת הכותרת של הסיפור- כשהקבוצה מצאה את עצמה לפתע קרוב מידי לפיל, המדריכים צעקו לכולם לברוח ונעלמו ראשונים מהשטח... טוב, אם היה עוד סיכוי שאצטרף לענת לטרק המדובר- הוא נמחק באותו הרגע. את ענת הסיפורים הנ"ל הכניסו ללחץ שהמשיך עד הבוקר,אבל (אחסוך לכם את המתח)  למרות החשש הגובר והולך,היא הפגינה אומץ ראוי לציון ולא ויתרה.
 כשיצאנו לבסוף לטיול יצאו איתנו לא פחות מ 4 מדריכים הודים וגנאש השומר עם הרובה (למקרה שנתקל בטייגר).

הטיול של אתמול היה בהחלט בקצב שמתאים לקואלה כמוני: הליכה מתונה בתוך הג'ונגל, הפסקות מרובות וארוכות, וגולת הכותרת- שיט שליו כלבבי  ברפסודות במבוק שאת הרוב המוחלט של העבודה עושים המדריכים ההודים (פתאום הבנו למה צריך ארבעה...). ענת אפילו נרדמה קצת.

אפילו היה לנו מזל בעניין החיות: ראינו פילים (כמה פעמים) , קופים (גם האפורים הרגילים וגם שחורים גדולים), חזיר בר גדול, ביזון, צבאים, וכמובן ציפורים-ציפור ההורנביל האפורה, חסידות שחורות ואנפות בלי סוף.

לצערי התמונות לא ממש מצליחות להראות את החיות (התמונות של ראג'ה ממונאר יותר משכנעות). בעניין הנמר לעומת זאת -הצלחנו לראות רק כמה עקבות וסימני ציפורניים שלו על עץ.

אנחנו מתנחמות בכך שגם המדריכים ההודים לא ממש נתקלו בנמר בחייהם... בסך הכל  באמת שהיה לנו מזל- הבנו שיש ימים שלא רואים שום חיה חוץ משפיריות ואנפות.
הבוקר (יום חמישי) ענת יצאה לטרק המדובר.  היא עוד הספיקה לשלוח לי הודעה שכל חבריה לקבוצה הם מתחת לגיל 30, 4 אנגלים וצרפתי אחד שלא יודע אנגלית... אני מקווה שהיא מסתדרת. אולי זה יהיה הרגע שבו היא סוף סוף תסכים לכתוב את חוויותיה .  אני לעומת זאת עושה לי יום של סטלבט- התחלתי בארוחת הבוקר המפנקת של הגסט האוס משלשום, שם ניסיתי לברר איפה אני יכולה לצבוע את השיער. איתן שאחראי על צביעת השיער שלי בדרך כלל  כבר הודיע לי שרואים בתמונות שהגיע הזמן. סוכנת הבית של המקום דיברה עם חברה שלה שיש לה מכון יופי קרוב והודיעה לי לבוא ב 11:00 . כמובן שבאתי בזמן רק כדי לגלות שהיא עדיין לא הגיעה, בעיות עם האוטובוס, ורק לאחר שעה של ציפייה היא הגיעה. לאחר שניסיתי להסביר ככל יכולתי שאני רוצה צבע כהה, כמו השיער שלי, הובטח לי שהחינה שיעשו לי תהיה כהה. נכנסתי לחנות של תופרת, שבחדר האחורי מאחורי וילון בד יש כיסא נוח וכיור. סיכמתי איתה גם על טיפול פנים בשלוש מאות רופי (18 ש"ח) בזמן שאני מחכה לחינה שתתפס על השיער הלבן שלי, והתמסרתי.

הטיפול היה מדהים, אין להשוות למסאג' של יום שני. הבעיה היתה כששטפתי את החינה- נותר לי על הראש משהו בין שאריות של לבן לחום דהוי.... כשאמרתי שזה לא ממש מה שרציתי, היא רצה לחנות ליד וקנתה צבע מהסוג שאיתן צובע לי בבית רק בצבע שחור משחור... החלטתי להישאר עם החום הדהוי בתקווה לשפר את העניין בהמשך הטיול...

היא הייתה כל כך חמודה, והרגישה כל כך לא נעים שנתתי לה חיבוק גדול וטיפ-שהיא לא הסכימה לקבל...

בכלל, אחד הדברים הכי נחמדים שקורים לנו כל הזמן, זה מפגשים נחמדים עם אנשים, גם הודים וגם תיירים. יש כאן נוהג במסעדות להושיב אנשים בשולחן שיש בו מקומות פנויים, דבר היוצר הזדמנות מצוינת לדבר עם אחרים. כמו הזוג הצעיר ממוצא הודי שישבנו לידו אתמול בערב. היא גדלה באוסטרליה, הוא גדל בעיר ליד דלהי, והיום הם גרים בפרת' שבאוסטרליה ובאו לכאן לכבוד ירח הדבש שלהם. הם הספיקו תוך כדי הארוחה לחלוק איתנו את סרט החתונה המדהים שלהם וגם תובנות על החיים והחשיבות של יצירת זכרונות לחיים ממסעות בעולם.

טוב, מספיק להיום. בינתיים ענת חזרה בריאה ומאושרת עד הגג, אז אולי היא תחלוק את חוויותיה מהיום...

מחר אנחנו עוזבות את קומילי ושמות פעמינו לקוטאים ואלפי.