אל ראש ההר

השכמנו קום בשש בבוקר אחרי לילה שבו ענת לא ישנה  מרוב לחץ מההשכמה, וחיש מהר בשבע וחצי כמעט יצאנו לדרך: אליסון האמריקאית, קרלוס הספרדי וענת ואני מכרכור בעקבות סלבה המדריך. דווקא התחיל לא רע- הליכה קלילה ומישורית על כביש  במשך כ 10 דקות. נחמד, לא? אז זהו, שלא בדיוק.. הדרך התחילה לטפס במעלה ההר יותר ויותר תלולה, מסוג הטיפוסים שבהם כל פעם שנדמה לך שהגעת לפסגה- מתגלה עוד אחת אחריה! כל מי שהלך איתי אי פעם בטיולים יודע שעליות כאלו אני עושה בקצב של צב מת, בעוד ענת המשימתית מסתערת על העליות בחדווה כמו עז הרים... אחרי חצי שעה של טיפוס המדריך לקח ממני את התרמיל ושאל אותי בחשש כמה אני שוקלת. היה ברור מארשת פניו המבועתת לשמע התשובה שהוא כבר התחיל לדמיין את עצמו סוחב אותי על הגב...
זאביק, אל תהרוג אותי, אבל באמצע הדרך נזכרנו שלא עשינו ביטוח לספורט אתגרי (היינו אמורות להודיע לחברת הביטוח לפני כל פעילות חריגה כדי שירחיבו את הביטוח נקודתית לאותו יום) ורצוי לא לשבור רגל אם אנחנו לא רוצות לפשוט אותה... מזל שהנופים המרהיבים פיצו על הקושי.

 לקראת סוף העליה סלבה הביא לכל אחד נייר עיתון בו עטופה ארוחת הבוקר שלנו.

לאחר מנוחה על הפסגה האחרונה

 התחלנו לרדת דרך סבך הג'ונגל, סלבה ביקש שנפסיק לדבר כדי לנסות לראות חיות בר. כזכור זאת הייתה הסיבה בגללה קמנו מוקדם. מיותר לציין שחית הבר היחידה שראינו היום היה הג'וק בחדר...
בצהרים עוד הספקנו לבקר במוזיאון התה ולראות איך האנגלים שתלו כאן את מטעי התה הענקיים באזור לפני 150 שנה, על חשבון חיות הבר שחיו בג'ונגלים שהיו כאן.  חזרנו עייפות לגסט האוס שלנו וגילינו שאין מים חמים.. רק לאחר שבעל הבית הרתיח לנו מים והביא לנו דליים למקלחת הצלחנו להתאושש קצת.

יאללה, אני מתה מעייפות, לילה טוב.