יומיים במדוראי

אתמול הגענו למדוראי, (בלוקל, ברור שבלוקל), ויצאנו להסתובב בעיר, לכיוון המקדש הגדול מיקאשי של שיווה ופרוותי.
גם מדוראי היא עיר הודית גדולה וסואנת. ממשיכות להתנסות ולאתגר את עצמינו במאכלים שונים ומשונים.

נכנסנו למקדש בין מאות ההודים שנכנסו איתנו ומצאנו מדריך שידריך אותנו בנבכי המקדש.

מסתבר שבשעה 21.30 יש כל יום טקס שבו מוציאים את שיווה מהמקדש שלו ומביאים אותו למקדשה של פרוותי להתייחד איתה בלילה. הגיוני ,לא? ב 5.30 בבוקר יש טקס בו מחזירים את שיווה למקומו אבל עליו החלטנו לוותר מסיבות מובנות.

יצאנו להסתובב שוב, ומצאנו כל מיני מכשירים מעניינים, פרס מובטח למי שמזהה מה זה מה

 ולאכול  במסעדת מזון מהיר של משפחות הודיות. הסידור הוא שאתה משלם, מקבל פתק עם מה שהזמנת, מקבל את האוכל, אוכל בזריזות והולך. אנחנו כמובן התיישבנו שם, כל פעם הזמנו עוד משהו (הלך על הדיאטה של חורחה -הגורו של ענת...), ותוך כדי ניהלנו שיחה ערה עם תיירים הודיים שישבו לידינו. אחרי שישבנו שם מעל שעה התחלנו להרגיש שהמלצרים מתחילים לאבד את הסבלנות, הם לא ממש מכירים את האופציה של להשתקע במסעדה...

חזרנו למקדש לקראת הטקס, וכרגיל השארנו את התיקים והנעליים בכניסה למקדש.

לאחר שהסתיים הטקס, שכמעט ולא ראינו כי מסתבר שהסתכלנו מאחורה ורב הפעילות קרתה מקדימה.. חזרנו לכיוון השער לאסוף את התיקים וסנדלים שלנו. כשהגענו לכניסה הסתבר שהיא סגורה כבר ולרגע חשבנו שנצטרך לישון במקדש. כיוונו אותנו ליציאה אחרת ומצאנו את עצמינו הולכות יחפות כ-100 מטר ברחוב ההודי, שאגב היה מבוצבץ בגלל שהתחיל לרדת גשם. לא מספיק  גשם שישטוף את הרחוב, אלא גשם טורדני שרק גורם לכל הטינופת להידבק היטב לרגליים!

ענת מנקה את הרגליים אחרי החוויה..

הבוקר קמנו ויצאנו בריקשה לכיוון מקדש טירופרנקונדראם, 8 ק"מ ממרכז מדוראי.. המקדש פעיל ויש בו עשרות מתפללים, אבל אסור לצלם תמונות.. מעליו על  הר יש עוד מקדש קטן, והחלטנו לטפס (מישהי אמרה לנו למטה שמדובר
ב-700 מדרגות. לא ספרנו. באמצע הדרך אימצו אותנו 3ילדים הודים בני 16 , ומאותו הרגע הם שמרו עלינו (בעיקר עלי, ענת דילגה שם כמו עז הרים, אגב, היא השאירה אותי עם הילדים ללא שום היסוס, לתשומת לב כל מי שביקש שאני אשמור על ענת..).אחד מהם אפילו הכין לי מקל, וכל הזמן היה לידי , נעם-נראה לי שמצאתי לך מחליף בטיולים.

:

חזרנו לעיר והלכנו לאכול.

 אחר הצהריים הלכנו לארמון טירומלאי ניאקר ובדרך חזרה עוד הספקנו לעבור שוב במקדש מינקאשי לראות את הטקס של אתמול. לא ויתרנו כמבן על אוכל רחוב בדרך חזרה למלון...

מחר אנחנו אומרות שלום למדינת טמיל נדו ונוסעות לעיירת ההרים מונאר  במדינת קרלה..

אחד הדברים שהכי הרשימו אותנו בטמיל נדו זה השפע: השווקים מלאים במגוון עצום של פירות וירקות, תבלינים, דגנים ומה לא. המגוון של האוכל ברחוב הוא עצום, אין סיכוי שנצליח לטעום את כל הדברים, הכל שופע וממש אין את תחושת הדלות שאני זוכרת מצפון הודו...
קצת  תובנות אחרי שבוע של טיול משותף:
אי אפשר להגיד שלא היו קצת חששות לפני שיצאנו לטיול משותף של כמעט חודש, אבל אפשר להגיד בביטחון שמלבד אינסידנט אחד קטן (לא, לא מגלה על מה, יש גבול להשתפכות) -ממש כיף לנו ביחד.
דברים בהם ענת מאתגרת אותי:
לטפס 700 מדרגות, לדבר "ריגשי", לזכור כל אל מי הוא ומה תפקידו, להתמודד עם טכנולוגיה בסבלנות.
דברים שאני מאתגרת את ענת:
ללכת יחפה ברחוב, לאכול חריף, (יחסית, האכל כאן עד עכשיו הרבה פחות חריף ממה שהיה בצפון), לאכול בדאבות ברחוב...
קצת מצער להפרד מטמיל נדו, אבל מעניין מה יקרה בהרים של קרלה.