על גדת הנחל 21.1

יום ראשון 21.1
אנחנו משכימות קום תחת מטר של מחאות מצידה של ענת, בשעה שש ועשרה סמסון אוסף אותנו מהגסט האוס, עוברים לקחת עוד זוג צרפתים שלא מגיעים. מגיעים לגדת התעלה והחבר של סמסון מוריד קיאק למים. אני קצת מופתעת, זה לא מה שזכרתי מהשיט שעשינו על הוואנגנואי בניו זילנד לפני עשר שנים, לא יושבים בתוך הקיאק אלא עליו, אין אפשרות להישען ולנוח כשמתעייפים, אבל סמסון אומר שכך זה יותר יציב ומקטין את הסיכוי ליפול למים. ענת מאיימת שתרצח אותי אם המים יגעו בה, אני מזכירה לה שהיא לא תספיק כי טיפה אחת מהמים עליה והיא תמות מזיהום מיידי. מתיישבות על הקיאק, ענת מקדימה ואני מאחור כי לפי מה שזכור לי האחורי אחראי על הניווט וסמסון אומר להתחיל לחתור. למי יש כוח בשש וחצי בבוקר? כמה דקות לוקח להבין מי נגד מי, ואנחנו בדרך כשסמסון לצידינו בקיאק פרטי משלו.

מאחורינו סירת מנוע עם מיטות מפתות עליה, "ספורט באוט"-סירת המפלט שלנו למקרה שנתעייף.  לאחר כמה דקות של חתירה אנחנו מבינות שני דברים: 1. סמסון צדק והקיאק די יציב אז כנראה שלא ממש ניפול למים היום. 2. לגבי לא להירטב - זה כבר סיפור אחר- אין סיכוי שנמנע מהטיפות/חלקים של צמחי המים/הטינופת הנלווית. מצד שני-אם לא מתנו עד עכשיו אז כנראה שלא נמות מזה... אנחנו מתמוגגות מסמסון שמתגלה כמדריך מעולה: דובר אנגלית, מלא בידע על העצים, הציפורים וחיי האנשים לגדות התעלות. בנוסף מלא תובנות על החיים בהודו ובכלל. אפילו בעל חוש הומור, מה שדי נדיר בהודו... אחרי כמה זמן מתגלה לנו זריחה יפהפיה!

בשלב מסוים סמסון מקבל טלפון מהזוג הצרפתי שהתעורר באיחור, הוא שולח את סירת המפלט שלנו להביא אותם, ואנחנו ממשיכות לחתור לעבר המסעדה בה נאכל ארוחת בוקר. לאחר ארוחת הבוקר (אידלי, בטח אידלי) אנחנו עולים עם הצרפתים על סירת המפלט ומתפנקים.

כולנו יורדים לקיאקים כדי להכנס לתעלות צרות במיוחד, ממש לפתחי הבתים, סמסון מפליג בהסברים. מסתבר שבעונה היבשה (עכשיו) סוגרים את המעבר בין ה"בקווטר" לים כדי שישארו מים מתוקים שאותם שואבים להשקיית שדות האורז שאחרי הבתים. בתקופה הזאת המים עומדים ומתכסים בשטיחים גדולים של צמחי מים וחבצלות. כשמתחילים המונסונים פותחים את המעברים ומי הים נמהלים במי התעלות וממליחים אותם. במשך כמה שבועות נוצר סירחון נוראי של ריקבון בעקבות מותם של צמחי המים, אבל לאחר מכן יש זרימה בתעלות והן מתנקות.
אנחנו ממשיכים לחתור, מידי פעם כואב הגב אבל בסך הכל נהנות מכל רגע. לאורך התעלות בתים קטנים, כרגיל המון אנשים מכבסים -בפתח כל בית יש מדרגות היורדות לתעלה , ויש אבן שטוחה שעליה משפשפים את הכביסה ובעיקר מצליפים עם הבגדים על האבן.

 סמסון אומר שלפי כמות החורים והכפתורים החסרים יודעים כמה הכובסת כועסת על חמותה...רואים גם אנשים מתרחצים (לא צילמנו מטעמי צנעת הפרט..), מצחצחים שיניים, שוטפים כלים-הכל במים בצבע חום ירוק מזעזע ובין הבקבוקים והטינופת הצפה במים. בנוסף יש סוחרים שונים בסירות בגדלים שונים, אחד שמוכר בקבוקים גדולים של הגרסה המקומית למי עדן, אחד צועק: חלבון, חלבון ומוכר צדפות מקולפות. פתאום רואים סירה רחבה במיוחד שיש עליה ערמות של אדמה וטיח ואנשים מתקנים את החומה של גדת התעלה. השיטה היא שבונים את החומה מאבנים וטיח וגם מין חימר שמוציאים מתוך המים,

ועליו פורסים רשתות ארוכות שעשויות מהסיבים של קוקוס למנוע החלקה.

 לקראת סוף הסיור אנחנו נכנסים לתעלה צרה במיוחד שחסומה במחסום נמוך. סמסון מדריך אותנו לעבור את המחסום כמו בלימבו, בהשענות אחורה, כי אם נשען הצידה-נתהפך. איפה הוא היה לפני עשר שנים כשהפכתי את מרב למים בסיטואציה דומה.. מגיעים לסוף הסיור ואנחנו נפרדות מסמסון בצער מהול בהקלת מה- חייבת להגיד שלקראת הסוף התחלתי להתעייף מהדברת הבלתי פוסקת שלו ומהתובנות בגרוש שהרעיף עלינו כל הבוקר...
 לוקחות ריקשה לעיר ועוצרות להפסקה של המשקה האהוב עלינו: מיץ אננס עם מלון (ענת) ואננס עם תפוזים (אני) . מכיוון שרק צהריים החלטנו ללכת למכון יופי (זוכרים את הצבע בשיער?) מכיוון שיום ראשון לוקח זמן עד שאנו מוצאות מקום פתוח, אבל בסוף יצא משתלם- אני צבעתי את השיער, הפעם בחום כהה, וגם התפנקתי בפדיקור, וענת נצלה את הזמן לפדיקור ומניקור. לא תזהו אותנו...
חוזרות לאכול במסעדת החביתה והסלט מאתמול, ולחדר להתרענן. או לפחות ככה חשבנו...  בבית נמצאים מירה וג'וסף שחייבים להראות לנו את הגינה, לצלם אותנו קוטפים פפאיה,

לעלות ולראות את הגג...  בכל תחנה כזאת גם מעמידים אותנו לצילום המתחייב. אחרי רבע שעה אנחנו מצליחות להתחמק לחדר ולהתקלח...  לאחר מנוחה קצרה ענת "מקריבה את עצמה" ויורדת למטה לברר עם ג'וזף למה הוואי פיי לא עובד. לאחר חצי שעה שאין ממנה כל סימן אני יורדת גם, ומוצאת את ענת בשיחה ערה עם המארחים הנחמדים שלנו. אני מצטרפת ושומעת בפרטי פרטים על המשפחה, הילדים הדודים, הסבתות וכל השאר.

 יוסף הגדיל לעשות והתקשר לאחותה של מירה שמסתבר עובדת בישראל כמטפלת בקשישה באשדוד,ולא הניח לנו עד ששתינו דיברנו איתה. השיא היה שנתנו לנו את אלבומי החתונה של הילדים להסתכל. אני כמובן חיפפתי והעברתי חמישה עמודים במכה, אבל ענת (שכבר מזמן קבעה את מקומה כאורחת המועדפת בבית) זכתה להסבר מפורט ממארחינו על כל דוד וחבר משפחה שמופיע בכל תמונה ותמונה. לדעתי היא יכולה בקלות לעבור מבחן שמות של חברי המשפחה המורחבת. כשסוף סוף חשבנו שסיימנו עם אלבומי הענק, ג'וסף דאג להחליף בינינו ואני, שכבר ראיתי את אלבום החתונה של הבן, "זכיתי" לראות את זה של הבת הפעם. אתם יכולים להבין שאני כבר הראיתי סימני אי נוחות וניצלתי את ההזדמנות הראשונה שלא שמו לב וסגרתי את האלבום המפלצתי בגודלו. ענת לעומת זאת התחנכה בבית פולני טוב והמשיכה לדפדף באדיקות. לבסוף הודענו שאנחנו רוצות ללכת למקדש סמוך שידענו שיש בו סוג של חגיגות. מיד ג'וסף הודיע שיבוא איתנו... מסתבר שלמרות שהוא גר 50מטר מהמקדש, מעולם לא נכנס אליו מכיוון שהוא נוצרי ולא הינדי, והוא ניצל את העובדה שכזרות יכניסו אותנו כדי להיכנס! לאחר הביקור חזרנו לאכול ארוחת ערב טעימה שמירה בישלה לנו.

 בשלב הזה כבר ההעדפה של המארחים שלנו נכרה לעין, הם לא הפסיקו לכרכר סביב ענת, לשאול אותה מה היא רוצה לאכול, להביא לה סכין ומזלג בעוד אני נאלצת להיאבק לחתוך את האוכל בכף...לזכותם יאמר שחוסר הנחמדות הבסיסי שלי כנראה ניכר לעין...
הלכנו לישון, לא לפני שקיבלנו משימה ללילה: לכתוב במחברת האורחים את רשמינו מהאירוח. איזה כייף, יש שעורי בית!